(א) הקורא הפ׳ צריך לסדר אותה וכו׳ כתב ב״י דלדידן דהעולה אינו. קורא בקול רם אלא הש״ץ קורא בקול רם והעולה קורא בנחת עם הש״ץ כו׳ כמ״ש הרא״ש ומביאו רבינו בסמוך אין העולה צריך לסדר אותה אלא הש״ץ ופשוט הוא. מיהו מצוה מן המובחר שגם העולה יסדר אותה תחילה פעמים ושלש וע״כ ראוי שכל אחד יסדר אותה תחילה דשמא יקראו אותו לעלות למחר בשבת:

(ב) ואינו רשאי לקרות עד שיאמרו לו קרא וכו׳ לשון א״ח שהביא ב״י קשה להבינו ונ״ל דה״ק אם הש״ץ הוא כהן ועמד כהן אחר לקרות בתורה ולא נקרא ע״פ הש״ץ קעביד איסורא דאין לומר דצריך הוא לעלות בלא קריאת הש״ץ משום דאם היה הש״ץ קוראו היה הש״ץ פוגם את עצמו מדקורא לכהן אחר וכסברת רבינו אפרים מביאו ב״י בסי׳ קל״ה הא ליתא דפגמא לש״ץ ליכא אחר שנראה מי הוא הש״ץ ואם דחוקים הם לקרות כו׳ כלומר אם הש״ץ דוחק עצמו לקרות ואינו רוצה לקרות לכהן אחר מהקהל יוצי׳ הישראל הס״ת מהארון ויקרא את הכהן מהקהל שיבא ויקרא בס״ת כלומר שלא יניחו לש״ץ הכהן להוציא ס״ת מהארון כדי שלא יהיו דחוקים לקרות אלא ישראל יוציאה ויקרא לכהן והש״ץ לא יעלה אל המגדל כלל בשעה שקורין בספר:

(ג) ופותח הספר קודם שיברך וכו׳ ברייתא ס״פ בני העיר ונראה דלר״מ דוקא גולל ומברך ולא יברך פתוח כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה אבל לר׳ יהודה יכול לברך בעודו פתוח דהכל יודעין שאין ברכות כתובות בתורה אבל אם גולל ומברך עדיף טפי והכי משמע ממ״ש התוס׳ וז״ל ולכתחילה הוא גולל וסותמו קודם שיברך כדי שלא יאמרו ההמון שהברכות כתובות בו אבל בדיעבד אין לחוש שהרי לא שכיחי ע״ה כ״כ עתה אבל לאחר שקרא בו ודאי צריך לגללו קודם שיברך לר״י עכ״ל אלמא דאף לרבי יהודה דהלכה כמותו מ״מ לכתחילה הוא גוללו וסותמו ומברך אלא דבדיעבד אין לחוש אם מברך בעודו פתוח כלומר אין לגעור בו כשמניחו פתוח דשפיר יכול לברך בעודו פתוח דליכא איסורא ומ״ש אבל לאחר שקרא בו ודאי צריך לגוללו קודם שיברך לר״י רצונם לומר דפשיטא היא דצריך לגלול תחילה אחר שקרא אף לרבי יהודה דאפילו את״ל דלר׳ יהודה קודם שקרא צריך לברך בעודו פתוח כדי שלא להטריח לגוללו ולברך ולחזור ולפותחו ולקרות אבל אחר שקרא ודאי דצריך לגוללו קודם שיברך שהרי לאחר הברכה בע״כ צריך לגוללו דמדקאמר רבי יהודה פותח ורואה אלמא דהס״ת היה סתום בין גברא לגברא א״כ לאיזה צורך תהיה פתוחה בשעת ברכה דכיון דאיכא חששא דע״ה שיאמר ברכות כתובות בתורה עדיף טפי לגוללו ולברך כיון דליכא הכא טירחא כל עיקר וכ״כ המרדכי וז״ל מכאן משמע דס״ת לא תהיה פתוחה בין גברא לגברא עכ״ל ונראה דמשמע ליה הכי מדקאמר פותח ורואה וכו׳ אלמא דסתומה היתה ולפ״ז מסתמא ודאי צריך לסותמו קודם ברכה אחרונה כדפי׳ וכ״כ הרמב״ם ורבינו והכי נמי מוכח בפ״ק דברכות (ברכות ח) דמחלק דבין גברא לגברא יכול להניח ס״ת ולצאת ובין פסוק לפסוק אסור אלמא דטעמא הוי משום דכאן הוא פתוח אסור וכאן הוא סתום מותר ובריש סי׳ קמ״ו מביאו רבינו וז״ל מהרש״ל לא דמי ברכה אחרונה לראשונה דראשונה דבא לצורך הקריאה דין הוא שתהא פתוחה ויהא רואה מה שיהא קורא אבל זה שכבר קרא למה תהא פתוחה בשעת ברכה ודלא כהר״ן דהשיג על זה אבל זה הוא מנהג בורות דמיד לאחר שגולל ומברך חוזרין ופותחים אלא תהא סתומה עד דאתא גברא ויפתח לצורך קריאתו עכ״ל וכל זה פשוט וע״כ צריך לבטל מנהג טעות זה שנוהגים בו העולם. כתב הכל בו ומביאו ב״י פותח הספר לראות מה יקרא בו וגוללו ומברך וי״א שלא יגלול אותו אלא פותח ורואה ומברך וכן דעת הר״ם ז״ל וי״א שיש להפוך פניו שלא יראה כאילו ברכות כתובות בתורה עכ״ל וסברא הראשונה היא ע״פ דברי התוס׳ שאף לר׳ יהודה לכתחילה גוללו קודם שיברך ברכה ראשונה וסברא השנייה היא ע״פ פשטא דסוגיא דלר״י דוקא מברך כשהוא פתוח וכיון דהלכה כר״י א״כ הבא לגלול ולברך עובר על דברי ר״י ועביד כר״מ ולכן צריך לברך ברכה ראשונה בס״ת פתוח ולא סתום וכ״כ באבודרהם ע״ש רבינו סעדיה. וסברא השלישית שיש לו להפך פניו איני יודע לו עיקר ואפשר שטעמן כיון דאיכא ספק בדברי ר״י אי ס״ל גולל ומברך לכתחילה וכו׳ כמ״ש התוס׳ או מברך דוקא כשהוא פתוח על כן כדי שיצא מיד ספק יהפוך פניו וכו׳ וכ״כ הרב בהגהת ש״ע ולפעד״נ הגון שיהא פתוח בשעת ברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל דכך הוא דעת הפוסקים והגאונים המפורסמים וכך אני נוהג:

(ד) וכתב אחי הרב יחיאל וכו׳ תימה אמאי נסתפק בתחילה דשמא יש לו לברך אף על פי שכבר בירך הא פשיטא היא דאחת היא לבטלה וכמו שנראה להרב יחיאל לבסוף ומה היה גם כן דעת הרא״ש שהכריע שיש לו לברך ברכה א׳ פעמיים בזה אחר זה בלי הפסק בינתים ויהא עובר על לא תשא. מיהו במ״ש הר״י אבוהב ע״ש ה״ר יונה ומביאו ב״י יתיישב זה דאף על פי דיכול לקרות בתורה על סמך הברכה שבירך בלחש קודם שהתחיל פ׳ הקרבנות אפ״ה צריך לחזור ולברך בקול רם כדי להוציא אותם שלא שמעו הברכה דכל הברכות שהם חובה אע״פ שכבר יצא חוזר ומברך להוציא אחרים ידי חובתן ולא הויא ברכה לבטלה אבל לפעד״נ דה״ק שמא יש לו לברך אף ע״פ שכבר בירך כיון שאין לחלק ואם כן נמשך מזה דחייב הוא שלא יעלה לקרות בס״ת אע״פ שקראוהו כדי שלא יברך ברכה לבטלה ויהא עובר על לא תשא דהא קמן דר״ע לא רצה לעלות לס״ת אע״פ שקראוהו כדי שלא יעבור על אז ראה ויספרה כ״ש שלא יהא עולה אע״פ שקראוהו כדי שלא יעבור על לא תשא או שמא יעלה ולא יחזור ויברך אלא סומך על מה שבירך קודם פ׳ הקרבנות בלחש ואינו מעכב מה שלא בירך קודם קריאה בקול רם והכריע הרא״ש דיש לו לחזור ולברך והילכך אינו חייב לעלות והש״צ אין לו להמתין אלא יקראו לאחר במקומו. מיהו נכון להמתין קצת עד שיאמר ברכת כהנים לאחר הברכה כדלעיל בסוף סימן מ״ו ואז ודאי אע״פ שיחזור ויברך על קריאתה בציבור אין א׳ מהן לבטלה כנ״ל אבל בש״ע כתב בסתם דצריך לחזור לברך כשקורא בתורה דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בציבור עכ״ל. והוא תימה לברך ברכה לבטלה ולעבור על לא תשא דמי יכריחנו לעלות לא יעלה ולא יברך ברכה לבטלה וצ״ל דהש״ע נסמך על מ״ש קודם זה בשם י״א דכשאמר הברכות בלחש צריך לחזור ולברך בקול רם כדי שישמעו העם ויענו ביהל״ו וכמ״ש ר״י אבוהב וא״כ כאן נמי שהיה מברך קודם פרשת הקרבנות בלחש וקראוהו לס״ת דחוזר ומברך בקול רם ואין כאן ברכה לבטלה אבל לפע״ד הנכון שלא יעלה כלל אלא יקראו אחר במקומו אם לא שממתינין לו בכדי שיאמר ברכת כהנים אז עולה ומברך כדפי׳. כתב ב״י דמלשון סמ״ג שכתב בסי׳ י״ט העומד לקרות בתורה מברך אע״פ שבירך מיד על עסק התורה שעסק בפני עצמו הוא צריך לחזור ולברך על קריאתו בציבור וכו׳ וכ״כ התוס׳ בפ״ב דר״ה ע״ש ר״ת וכו׳ ומכלל דבריהם נפשטא שאלת ר׳ יחיאל שכתב רבינו עכ״ל ושרי ליה מאריה כי הסמ״ג ותוס׳ אינן מדברים אלא כשהיה עוסק בתורה בפני עצמו אחר ברכת התורה ואח״כ קראוהו לס״ת מיד וחוזר ומברך בקריאתו בציבור דבהא ליכא ספק דליכא הכא ברכה לבטלה והוא מ״ש רבינו כאן ואע״פ שכבר בירך על התורה וכו׳ אבל ספיקו דרבי יחיאל היא כשלא עסק בתורה כלל אחר ברכת התורה וקראוהו מיד לקרות בס״ת דצריך לברך ב׳ ברכות בלי הפסק בינתים וא׳ היא לבטלה וכו׳ והכי מוכח ממ״ש התוס׳ תדע דבמקום שאין לוי כהן קורא במקום לוי ומברך אע״פ שכבר בירך בקריאה ראשונה עכ״ל אלמא דמיירי דוקא בכה״ג שעל כל ברכה היתה קריאה אלא שהברכות הם תכופות מיד זה אחר זה ואיכא הפסקה בקריאה בין ברכה לברכה דומיא דכהן קורא במקום לוי:

(ה) ואם קראוהו לקרות בתורה וכו׳ עד דלא גרע ממי שנפטר באהבה רבה כלומר כיון דבברכת אהבה רבה לא אמר לשון הברכה שיש לו לברך על עסק התורה ואפ״ה נפטר מלחזור ולברך על עסק התורה כ״ש הכא שבירך בלשון ברכת התורה אשר בחר בנו שאין לו לברך שנית אשר בחר בנו מיהו ודאי ל״ד ממש לברכת אהבה רבה דהתם נפטר לגמרי ואינו מברך כלל אבל הכא אינו מברך שנית אשר בחר בנו אבל שאר הברכות אשר קדשנו וכו׳ לעסוק וכו׳ והערב נא וכו׳ צריך לברך וכ״כ מהרש״ל ופשוט הוא:

(ו) ומטבע של ברכה וכו׳ עד ולאפוקי מאותם האומרי׳ ולחיי עולם נטעה בתוכנו פי׳ דלשון זה משמע דקאי אתורה שבכתב שנתן לנו תורת אמת ונטעה בתוכנו להביא אותנו לחיי ע״ה דא״כ קשה למה תקנו לשון נטיעה:

(ז) כתב בעל המנהיג וכו׳ עד אלמא שצריך ליטול הספר בידו בשעת קריאה תימה דילמא אינו מניחו ע״ג קרקע אלא כדי לפותחו ולראות בו וכן כדי לגוללו לאחר הקריאה אבל בשעת קריאה שמא א״צ ליטלו בידו וי״ל דה״ק אי איתא דא״צ ליטול הספר בשעת הקריאה דליכא בהא מצוה א״כ גם כדי לפותחו ולראות בו ולגוללו ליכא מצוה ולא היה לו להניח המצוה שאוחז בידו הלולב לארץ אלא אחר שאין לולב בידו היה לו לפותחו ולראות בו ולחזור לגוללו ויקרא העולה בס״ת והלולב בידו אלא בע״כ דמצוה לאחוז בעמודי התורה משעה שפותחו עד שגומר הקריאה וחוזר וגוללו ולפיכך צריך להניחו לארץ דאין סברא לחלק ולומר דלפותחו ולראות בו ולגוללו אחר שקרא בו צריך הוא בעצמו לאחוז בעמודי התורה ובשעת קריאה שהוא עיקר המצוה א״צ לאחוז בהן אלא אדרבה כ״ש הוא דצריך לאחוז בהן בשעת הקריאה וא״כ כיון דצריך להניח הלולב לארץ כדי לפותחו וכו׳ אלמא דאף בשעת קריאה מצוה לאחוז בעמודי התורה: